ניתוחי גישה לדיאליזה

דיאליזה היא טיפול חיוני לאנשים הסובלים מאי ספיקת כליות סופנית, מצב שבו הכליות אינן מסוגלות עוד לסנן רעלים ונוזלים מהדם באופן יעיל. כדי לבצע את הדיאליזה, יש צורך ב"גישה" לכלי הדם של המטופל – נקודה שדרכה ניתן להוציא דם מהגוף, לסנן אותו במכונת הדיאליזה ולהחזיר אותו נקי לגוף. ניתוחי גישה לדיאליזה הם הליכים כירורגיים שמטרתם ליצור או להטמיע את הגישה הזו בצורה בטוחה ויעילה לשימוש ממושך.

סוגי גישות לדיאליזה

קיימים שלושה סוגים עיקריים של גישות לדיאליזה, הנבחרים בהתאם למצב הרפואי של המטופל, מצב כלי הדם שלו והצורך המיידי בדיאליזה:

• פיסטולה עורקית-ורידית (AV Fistula): זוהי הגישה המועדפת והאידיאלית לטווח ארוך. בניתוח זה, מבוצע חיבור ישיר בין עורק לווריד, לרוב בזרוע או בפרק כף היד. החיבור גורם לזרימת דם מוגברת לווריד, מה שמחזק אותו ומרחיב אותו, והופך אותו למתאים לדקירות חוזרות ונשנות במהלך הדיאליזה. הפיסטולה דורשת זמן "הבשלה" של מספר שבועות עד חודשים לפני שניתן להשתמש בה. יתרונותיה כוללים סיכון נמוך לזיהום וקרישי דם, ושיעור תפקוד גבוה לאורך שנים.
• שתל עורקי-ורידי (AV Graft): במקרים בהם ורידי המטופל אינם מתאימים ליצירת פיסטולה, ניתן להשתמש בשתל סינתטי (צינורית פלסטיק) לחיבור בין עורק לווריד. השתל מושתל מתחת לעור, בדרך כלל בזרוע או בירך. יתרונו של השתל הוא שניתן להשתמש בו בדרך כלל תוך שבועיים-שלושה ממועד הניתוח. עם זאת, הוא נושא סיכון מעט גבוה יותר לזיהומים וקרישי דם בהשוואה לפיסטולה.
• צנתר ורידי מרכזי (Central Venous Catheter - CVC): זהו צינור פלסטיק המוכנס לווריד גדול, לרוב בצוואר, בחזה או במפשעה. הצנתר משמש בדרך כלל כגישה זמנית או במצבי חירום, כאשר אין זמן להכין פיסטולה או שתל, או כאשר לא ניתן ליצור גישות אחרות. ה-CVC קל ומהיר להחדרה, אך נושא את הסיכון הגבוה ביותר לזיהומים ולחסימות, ולכן אינו מועדף לשימוש ארוך טווח.

הכנה לניתוח

לפני ניתוח ליצירת גישה לדיאליזה, המטופל יעבור הערכה מקיפה הכוללת:

• בדיקות דם וצילום חזה.
• מיפוי כלי דם (לרוב באמצעות אולטרסאונד דופלר) כדי להעריך את מצב העורקים והוורידים ולבחור את המיקום הטוב ביותר לגישה.
• ייעוץ עם המנתח לקבלת הסבר מפורט על ההליך, הסיכונים וההחלמה.
• הנחיות לגבי צום לפני הניתוח והפסקת נטילת תרופות מסוימות (כמו מדללי דם).

מהלך הניתוח

ניתוח ליצירת פיסטולה או שתל מתבצע בדרך כלל בהרדמה מקומית עם טשטוש, או בהרדמה כללית, ותלוי בסוג הגישה ובמצב המטופל. המנתח מבצע חתך קטן באזור הנבחר, ומחבר את העורק לווריד (לפיסטולה) או מחדיר את השתל המחבר ביניהם. לאחר הניתוח, האזור נתפר ומוחזר לחץ. במקרה של צנתר ורידי מרכזי, ההחדרה מתבצעת לרוב בהרדמה מקומית, לעיתים תחת שיקוף רנטגן.

החלמה וטיפול לאחר הניתוח

לאחר הניתוח, חשוב להקפיד על ההנחיות הבאות:

• שמירה על ניקיון ויובש אזור הניתוח למניעת זיהום.
• הימנעות מהפעלת לחץ על היד עם הגישה (לדוגמה, לא למדוד לחץ דם ביד זו).
• מעקב אחר סימני זיהום (אדמומיות, נפיחות, כאב, חום).
• במקרה של פיסטולה, ייתכן שיומלץ לבצע תרגילים עדינים לחיזוק הווריד ועידוד הבשלתו.
• המתנה לזמן ההבשלה המלא של הגישה לפני תחילת השימוש בה לדיאליזה.

סיבוכים אפשריים

כמו בכל הליך כירורגי, קיימים סיכונים לסיבוכים, אם כי הם נדירים יחסית:

• זיהום במקום הניתוח או בגישה עצמה.
• קרישי דם או היצרות של הגישה, שעלולים לגרום לחסימתה.
• דימום.
• "תסמונת גניבת דם" (Steal Syndrome) - מצב נדיר שבו זרימת הדם מהעורק לגישה מפחיתה את אספקת הדם לרקמות מרוחקות באותה גפה, וגורמת לכאב, קור וחוסר תחושה.

תחזוקת הגישה לדיאליזה

תחזוקה נכונה של הגישה חיונית להבטחת תפקודה לאורך זמן ולמניעת סיבוכים. מומלץ לבדוק את הגישה מדי יום על ידי מישוש (הרגשת רטט עדין - "Thrill") והאזנה (שמיעת זרימת דם - "Bruit"). יש לשמור על היגיינה קפדנית של אזור הגישה ולהימנע מדקירות מיותרות או הזרקות לאזור זה. מעקב רפואי סדיר ובדיקות דופלר תקופתיות יסייעו באיתור מוקדם וטיפול בבעיות פוטנציאליות.

בחירת סוג הגישה המתאים והקפדה על הטיפול והמעקב לאחר הניתוח הם קריטיים להצלחת טיפול הדיאליזה ואיכות חיי המטופל. חשוב לדון עם הצוות הרפואי בכל שאלה או חשש.