הפרעת חרדה
ד"ר ארי לאודן פסיכיאטר
מה הן הפרעות חרדה? כיצד מטפלים בהן? פעמים רבות מדברים על דיכאון. בעיה נפוצה אחרת, שלעיתים מופיעה בשילוב עם דיכאון, הינה הפרעת החרדה.
הפרעות חרדה נפוצות מאוד. במחקרים אפידמיולוגים נמצא כי בשנה אחת 17-24% מהאוכלוסייה הנבדקת סבלו מהפרעת חרדה, כך שמדובר ב"מועדון חברים" מכובד ולא קטן שלרבים סיכוי להשתייך אליו מתישהו בחייהם. מאידך החרדה הינה גם רגש טבעי מוכר ונפוץ.
מה בין הפרעת חרדה לבין תחושת חרדה טבעית?
תחושת חרדה הינה ההרגשה שיש לנו לפעמים כשאנו חשים בסכנה, כשצופים בקטע מפחיד בסרט, כשאנו מודאגים מאוד מתוצאה לא רצויה או מאכזבת; זו התחושה שקיימת לפני מבחן, או הבושה שאפשר לחוש בעת דיבור מול קהל ובכל חשש מכישלון.
רגש זה משמש פעמים רבות כסימן אזהרה מפני החלטות קונפליקטואליות או מעשים שאינם מתיישבים עם הערכים המקובלים. רגש טבעי זה מפעיל אותנו לעשות כל מה ש"צריך"; לקום לעבודה, לבצע מטלות, לדאוג להופעה חיצונית וכדומה.
דרגה מאוזנת של חרדה בריאה בהחלט. עודף או מיעוט חרדה (אדישות) יכולים להוביל לשיתוק תפקודי. בכל המצבים הנ"ל אנו מצפים שהתחושה תהיה זמנית, חולפת ונסבלת.
מצב אחר בו אנו חשים חרדה הינו מצב בו קיים סיכון אמיתי או סיכון נתפס לחיינו, למשל "כמעט תאונה" או לתושבי עוטף עזה ושדרות שמיעת ה"צבע האדום".
הפרעות חרדה הינם מצבים רפואיים בהם קיימת חרדה כביטוי מרכזי, אך בדרך כלל עוצמתה מוגברת ואינה תואמת לסיטואציה. היא פוגמת באיכות החיים, גוררת סבל סובייקטיבי ומשפיעה על דרגת התפקוד.
בהפרעת חרדה קיימת תחושת פחד גם במצבים בהם אין סכנה אמיתית או שהסכנה אינה בדרגה גבוהה כעוצמת הרגש. הפרעות אלו מופיעות באופן ספונטני או לאחר אירועים שונים, הן יותר נפוצות בנשים, וקיום רקע משפחתי של חרדה מעלה הסיכוי לסבול מהן.
בנוסף לתחושות אלו מתלווים בהפרעת חרדה סימנים גופניים, התנהגותיים ופסיכולוגיים.
הסימנים הגופניים כוללים עוררות יתר, כאבים בחזה, דפיקות לב, יובש בפה, תכיפות מתן שתן גבוהה, אי נוחות בטנית ועוד.
הסימנים הפסיכולוגים והחשיבתיים כוללים דאגה מוגברת, חשש, פחד, חוסר ביטחון, ראייה קטסטרופלית, העצמה של מחשבות שליליות (להפוך עכבר לפיל) והעצמת פחדים ממחלות גופניות.
הסימנים ההתנהגותיים כוללים התנהגות חששנית, נטייה להיבהל, והימנעויות שונות. זהו ניסיון להגן על העצמי מפני מה שנתפס כמצבי סכנה. כגון: הימנעות מנסיעות לחושש מתאונות, הימנעות מיציאה מהבית לחוששים מבושה או סיכון, הימנעות מיצירת קשריי חברה לחוששים מאכזבה זוגית, הימנעות מדיבור על מחלות לחוששים מהם. (למשל כשאנו מדברים על מחלה קשה במקום על סרטן).
הסימנים הנ"ל יכולים להופיע במצבים שונים של בריאות ושל חולי. איך נבדיל אותם מחרדה טבעית? אנו מתייחסים אליהם כהפרעה רפואית וכאבחנה רק כאשר עוצמתם גבוהה, משך הבעיה ארוך ממספר שבועות וכאשר הסימנים וההפרעה גורמים לסבל ופוגמים ברמת התפקוד הבסיסי.
הפרעת חרדה כוללנית והפרעת אימה
קיימים מספר סינדרומים, תמונות קליניות, להפרעת חרדה.
בהפרעת אימה Panic Disorder האפיון הבולט הינו התקפים קצרים של תחושת אימה-פאניקה אינטנסיבית, פחד להשתגע או לאבד שליטה, אשר מלווים בלחצים בחזה, דפיקות לב, גלי חום, סחרחורת, בחילה, תחושת פרפרים בבטן ולעיתים נימול או זרמים בידיים.
התחושה באותם 10-20 דקות של ההתקף נוראית למרות שאין סכנה בקיום התסמינים.
בדרך כלל אנשים במצב זה חוששים מאירוע לבבי והם יגיעו לבדיקה רפואית דחופה בה לא תימצא בעיה לבבית.
עם הזמן מתפתח דפוס חשיבה של חשש ודאגה מהתקפים נוספים ושינוי הימנעותי בהתנהגות: חשש לצאת מהבית למקומות פתוחים או ציבוריים (אגורהפוביה) והסתגרות.
אצל אחרים מופיע דפוס של פניות רבות לבדיקה עקב חשש ממחלות (במצבים אלו עדיף להציע שמדובר בביטוי גופני למתח או חרדה מאשר לומר "אין לך כלום"), עם הזמן יתכן דיכאון משני.
בדרך כלל המהלך נמשך מספר חודשים ופוחת או נעלם. בעתיד יתכנו הישנויות חוזרות, בדרך כלל פחות עוצמתיות. טיפול יקצר את משך ועוצמת הבעיה.
הפרעה אחרת שראוי לציין הינה הפרעת החרדה הכוללנית Generalized Anxiety Disorder. בהפרעה זו הביטוי העיקרי הוא דאגנות. דאגה וחשש בדרגה גבוהה, מוגזמת ומתמשכת. זאת יחד עם תחושת מתח גופני ונפשי גבוהה, סימפטומים גופניים של עייפות כאבי גב וכתפיים, מתח שרירים גבוה, תלונות על מערכת העיכול, קשיי שינה וקושי לנוח ולהירגע עקב תחושה שיש להיות "על המשמר" ודרוכים כל הזמן.
בצורה אופיינית אנשים אלו דואגים מאוד לבני משפחתם, הם דורשים לדעת למשל מה קורה עם כל אחד מבני המשפחה במשך כל שעה משעות היום. לעיתים המשפחה משתפת פעולה עם ההפרעה בזמינות טוטלית לעדכון ודיווח ש"הכול בסדר".
בדרך כלל האדם אינו חושב שמדובר בבעיה ורואה עצמו כמגיב באופן ראלי לסכנות הסביבה. למעשה ההפרעה הופכת להיות אפיון אישיותי והפרט אינו רואה בו הפרעה. "היא פשוט תמיד מודאגת, תמיד מוצאת סיבות לחשוש לכולנו". עקב כך רבים עם הפרעה זו אינם פונים לטיפול או שהם פונים בשל העייפות והחולשה.
סיבה נוספת לאי פניה לטיפול הינה הספקטרום הרחב שבין דאגה נורמאלית לדאגה מוגזמת. עם השנים גם בני משפחה אחרים, ובעיקר ילדים שנחשפים לחשיבה הפסימית, הקטסטרופלית, לומדים לחשוב ולהתנהג באופן דומה. למשל בצמצום פעילויות עקב "סכנות" אפשריות.
כשכל המשפחה חושבת כך יורד הסיכוי שייראו בכך בעיה הדורשת טיפול.
למרות זאת- רבים מהם סובלים. איכות חייהם פחותה, הם פונים רבות לרופאים עקב הסימנים הגופניים והם נושאים תחושת עול מתמשך.
לשתי ההפרעות הנ"ל יש טיפול.
הטיפול מחולק לטיפול שיחתי-פסיכותרפי ותרופתי.
המטרה בטיפול השיחתי ללמוד לחיות לפי החיים ולא לפי החשש מהסכנה. וכמובן להפסיק את הבעיה.
הטיפול השיחתי יוצא מהנחה שההבנה וההיכרות של הבעיה ומקורותיה – בין אם ההיסטוריים, הפסיכולוגיים, החשיבתיים או ההתנהגותיים יובילו לשיפור.
אשר על כן בטיפול הפסיכותרפי נעסוק בקבלת ידע על הבעיה, לימוד דרכים להפגת מתח והפגת ביטויי החרדה הגופניים.
חלק מהטיפול יתמקד בחשיבה הקטסטרופלית החרדתית ויוצעו ויילמדו טכניקות לאיתור ומניעה של חשיבה כזו, כחלופה לראיית החיים הנוכחית.
חלק נוסף יתמקד בהתנהגויות ובהימנעויות המלוות הפרעת חרדה. למשל כשמטפלים באישה עם חרדה כוללנית נבקש ממנה לתרגל הפחתה בכמות הטלפונים הדואגים לבני המשפחה או שניתן לתרגל שיח על מחלות, בלי כניסה לבהלה.
בטיפולים שיחתיים אחרים המיקוד יהיה בהשפעת החרדה על חיי המטופל, על מקור החרדה - בעברו, באישיותו ובהשפעת החרדה על יחסיו עם הסביבה.
ברוב הטיפולים נפגוש את גבול יכולתנו לשלוט בחיינו ובסכנות אפשריות, ואת הצורך לקבל מצבי "שליטה חלקית" במה שקורה עימי כחלק מהחיים.
בנוסף לנ"ל חזרה לפעילות גופנית יכולה לעזור ושיטות להרפייה דוגמת נשימות איטיות ודמיון מודרך עוזרות מאוד. גם בטיפולים המשלימים יש מרכיב הרגעתי הרפייתי משמעותי.
הטיפול התרופתי כולל תרופות נוגדות חרדה ודיכאון לדוגמא פרוזאק, רסיטל, ויפקס אותן נוטלים באופן קבוע למשך חודשים עד שנים.
קבוצה זו נקראת נוגדי דיכאון ובד"כ משתמשים בתכשירים אשר חוסמים סרוטונין סלקטיבית. השפעתם המטיבה מופיעה אצל רוב המטופלים אחר חודש טיפול רציף. אחרים יזדקקו לניסיון טיפולי בתכשיר אחר מהמשפחה.
טיפול זה יש להמשיך גם לאחר השיפור למשך חצי שנה עד שנתיים, ולעתים יותר.
קבוצת תרופות אחרת הינה תכשירי ההרגעה נוגדי החרדה (בנזודיאזפינים). ביניהם נמצא את הואליום, הקלונקס, הלוריוון. תרופות אלו ישפיעו תוך שעה שעתיים על כל סוג של חרדה; בין אם טבעית ובין אם פתולוגית כחלק מהפרעת חרדה.
עדיף להשתמש בם למשכי זמן של שניים עד שישה שבועות בלבד או לסיטואציות ספציפיות בהן החרדה גוברת.
בעוד שברוב הפרעות החרדה קבוצת התרופות הראשונה מועדפת (קבוצת נוגדי הדיכאון) - בהפרעת חרדה כוללנית טיפול הבחירה התרופתי הינה דווקא התכשירים האחרונים ולמשך זמן ארוך, במקביל לטיפול פסיכותרפי וטכניקות הרפיה.
הצלחת הטיפול גדולה יותר בשילוב טיפול פסיכותרפי ותרופתי.
חשוב לדעת שעבור חלק מהאנשים יהיה צורך בטיפול קבוע בתרופות לחרדה שבעזרתן ניתן לחיות ולתפקד היטב ללא בעיה. דומה הדבר לטיפול קבוע בלחץ דם או בכולסטרול גבוה.
גישה ביקורתית או מאשימה כלפי המטופל על כך שהוא משתמש בתרופות לטווח ארוך אינה במקומה. יש לראות בכך טיפול רגיל בבעיה רפואית שאינו דורש התייחסות סטיגמטית אחרת. אין הדבר שולל דיון תקופתי עם הרופא המטפל לגבי התועלת או ההפסד שבהמשך הטיפול.
לסיכום: תוארו שתי הפרעות חרדה נפוצות. שתיהן יכולות לגרום לסבל, לפגיעה באיכות החיים ובתפקוד.
למרות זאת אנשים רבים אינם פונים לטיפול: לעיתים עקב אמונה שאין טיפול, לעיתים עקב חשש לפנות לפסיכולוג או לפסיכיאטר, ולפעמים עקב בושה לפרט את הבעיה מול רופא המשפחה.
סיבה מרכזית נוספת הינה האמונה של רבים מחברי "מועדון החרדה" שלא מדובר בבעיה ושלמעשה מדובר בחשיבה הגיונית ומודעת לסכנות שאורבות סביבנו.
תפקידנו כבני משפחה חברים וצוות רפואי לשקול עימם האם מדובר בחרדה מוגזמת ולהציע לבדוק בעזרת איש מקצוע האם מדובר בהפרעה והאם יש מקום לטפל בה.
אומנם לא "מתים מזה" אך בהחלט אפשר לחיות טוב יותר "בלי זה".
דר' ארי לאודן
מחבר: ד"ר ארי לאודן*מידע זה הוא כללי ואין להסתמך עליו כייעוץ רפואי.