אפילפסיה עמידה לטיפול תרופתי

אפילפסיה עמידה לטיפול תרופתי, המכונה גם אפילפסיה רפרקטורית, היא מצב שבו התקפים אפילפטיים אינם נשלטים באופן מספק על ידי טיפול בשני תרופות נוגדות פרכוסים (AEDs) או יותר, שנבחרו והותאמו כראוי ובמינונים מקסימליים שנסבלים על ידי המטופל. מצב זה משפיע על כ-30% מהחולים באפילפסיה ומהווה אתגר טיפולי משמעותי, שכן הוא פוגע באופן ניכר באיכות החיים של המטופל.

מדוע אפילפסיה הופכת עמידה לטיפול?

הסיבות לעמידות לטיפול תרופתי מורכבות ואינן מובנות במלואן, אך הן עשויות לכלול שילוב של גורמים:

• גנטיקה: נטייה גנטית מסוימת עשויה להשפיע על תגובת הגוף לתרופות.
• מבנה המוח: ליקויים מבניים במוח, כמו מומים מולדים, צלקות מוחית (כתוצאה מטראומה או זיהום) או גידולים, עלולים ליצור אזורים עמידים לטיפול.
• סוג האפילפסיה: סוגים מסוימים של אפילפסיה, במיוחד אלה שמקורם באזורים מסוימים במוח (כמו האונה הטמפורלית), נוטים יותר להיות עמידים לטיפול.
• מאפייני התקפים: התקפים תכופים או ממושכים עלולים לגרום לשינויים במוח המקשים על תגובה לתרופות.

אבחון אפילפסיה עמידה לטיפול

האבחון מבוצע על ידי נוירולוג מומחה לאפילפסיה וכולל הערכה מקיפה של ההיסטוריה הרפואית, סוגי ההתקפים, התגובה לתרופות קודמות, ובדיקות נוספות:

• ניטור וידאו-EEG: ניטור ממושך בבית חולים המשלב הקלטת וידאו עם רישום פעילות מוחית (EEG) כדי לאפיין את סוג ההתקפים ואת מקורם במוח.
• בדיקות הדמיה מתקדמות: MRI מוח ברזולוציה גבוהה, לעיתים בשילוב עם PET או SPECT, לאיתור ליקויים מבניים או תפקודיים.
• הערכה נוירופסיכולוגית: בדיקת תפקודים קוגניטיביים כמו זיכרון, קשב ושפה, המסייעת להבין את השפעת האפילפסיה ואת הפוטנציאל לשיפור לאחר טיפול.

אפשרויות טיפול באפילפסיה עמידה

כאשר תרופות אינן מספקות מענה, נשקלות חלופות טיפוליות, רבות מהן דורשות התערבות ניתוחית או השתלת מכשירים:

• ניתוח אפילפסיה: במקרים בהם ניתן לזהות בבירור את המוקד האפילפטי במוח, ניתן להסיר אותו בניתוח. ניתוח זה יכול להוביל לשליטה מלאה בהתקפים אצל מטופלים רבים. סוגי הניתוחים כוללים כריתת אונה (לדוגמה, כריתת אונה טמפורלית), הסרת נגע, או ניתוקים פונקציונליים במקרים מורכבים.
• גירוי עצב הוואגוס (VNS): השתלת מכשיר קטן מתחת לעור בחזה, המחובר לאלקטרודה המלופפת סביב עצב הוואגוס בצוואר. המכשיר שולח דחפים חשמליים למוח דרך העצב, ומפחית את תדירות וחומרת ההתקפים.
• גירוי מוחי מגיב (RNS): מכשיר המושתל בתוך הגולגולת, המחובר לאלקטרודות המוצבות ישירות במוקד ההתקפים. המכשיר מזהה פעילות אפילפטית חריגה ושולח גירוי חשמלי כדי לעצור את ההתקף לפני שהוא מתפתח.
• גירוי מוחי עמוק (DBS): השתלת אלקטרודות באזורים עמוקים במוח, כמו התלמוס, המחוברות לקוצב המושתל מתחת לעור בחזה. הקוצב שולח גירוי חשמלי רציף המשנה את פעילות המוח.
• דיאטה קטוגנית: דיאטה דלת פחמימות ועשירה בשומן, המשנה את המטבוליזם במוח ועשויה להפחית התקפים, במיוחד בילדים.
• טיפולים ניסיוניים: חלק מהמטופלים עשויים להיות מועמדים להשתתפות במחקרים קליניים הבוחנים תרופות או טכניקות טיפול חדשניות.

חיים עם אפילפסיה עמידה

התמודדות עם אפילפסיה עמידה דורשת צוות רב-תחומי הכולל נוירולוגים, נוירוכירורגים, נוירופסיכולוגים ועובדים סוציאליים. תמיכה פסיכולוגית למטופל ולמשפחתו חשובה ביותר להתמודדות עם האתגרים הרגשיים והחברתיים הכרוכים במצב זה. למרות הקשיים, פיתוחים טכנולוגיים וטיפולים חדשניים מאפשרים היום לרבים מהמתמודדים עם אפילפסיה עמידה לשפר את איכות חייהם ולהשיג שליטה טובה יותר בהתקפים.