תסמיני מערכת השתן השכיחים בנשים הם תופעה נפוצה המשפיעה על איכות חייהן של מיליוני נשים ברחבי העולם. תסמינים אלו כוללים מגוון רחב של מצבים, החל מהתעוררות בלילה לצורך מתן שתן ועד לדליפת שתן במאמץ. הבנת תסמיני מערכת השתן, שכיחותם, וגורמי הסיכון הנלווים אליהם, היא חיונית לצורך אבחון וטיפול הולם, שיכול לשפר משמעותית את איכות חיי המטופלות.

מהם תסמיני מערכת השתן השכיחים בנשים?

התסמינים השכיחים בנשים כוללים:

• התעוררות משנת לילה על מנת להטיל שתן (נוקטוריה).
• תכיפות במתן שתן.
• תחושת דחיפות פתאומית, קשה לעיכוב, של צורך במתן שתן.
• דליפת שתן שמוקדמת או מלווה על ידי תחושת דחיפות (דליפת שתן בדחיפות).
• דליפת שתן במאמץ (כגון - שיעול, עיטוש, צחוק).

דחיפות במתן שתן, עם או בלי דליפת שתן בדחיפות, מכונה גם "שלפוחית רגיזה" במידה ובוצע הליך אבחוני בסיסי ששלל מחלה משמעותית במערכת השתן או העצבים.

עד כמה שכיחים תסמיני מערכת השתן אלו?

תסמיני מערכת השתן הם נפוצים למדי. 25-45% מהנשים סובלות מדליפת שתן כלשהי, ו-4-14% סובלות מדליפת שתן יום-יומית. בכמחצית מהמקרים מדובר בדליפת שתן במאמץ, ב-10% בדליפת שתן בדחיפות, ובשאר המקרים - בדליפת שתן מעורבת. דליפת שתן במאמץ שכיחה בעיקר בעשור ה-3-6 לחיים, ואילו דליפת שתן בדחיפות שכיחה בגילאים המבוגרים יותר. בנוסף, 13-61% מהנשים סובלות מתסמונת השלפוחית הרגיזה, עם או ללא דליפת שתן.

מהם גורמי הסיכון לתסמיני מערכת השתן?

דליפת שתן בדחיפות ושלפוחית רגיזה נגרמים בדרך כלל מהתכווצויות לא רצוניות של דופן שלפוחית השתן בזמן התמלאותה. במרבית המקרים לא מזהים סיבה ברורה להתכווצויות אלו. במיעוט המקרים ההתכווצויות נגרמות בעקבות מחלה אחרת במערכת השתן (כגון זיהום או גידול), או עקב אובדן השליטה העצבית על פעילות השלפוחית (כמו לאחר אירוע מוחי או פגיעה בחוט השדרה). לעומת זאת, דליפת שתן במאמץ נגרמת עקב החלשות מנגנון הסוגר של שלפוחית השתן, וזאת בעיקר עקב הריונות ולידות.

באופן כללי, גורמי הסיכון לדליפת שתן בנשים הינם:

• גיל: תהליך ההזדקנות כרוך בשינויים במערכת השתן התחתונה וברצפת האגן, ובשכיחות גבוהה יותר של מחלות שונות (כגון סוכרת, דמנציה ועוד) הפוגעות ביכולת השליטה על מתן שתן. שכיחות דליפת שתן עולה עם הגיל: מ-10% בתחילת העשור ה-3 לחיים ל-30% בתחילת העשור ה-6 לחיים, ועליה נוספת מגיל 70 ואילך.
• היריון: דליפת שתן שכיחה מאוד בהיריון (32-64%), אולם במרבית המקרים קיימת העלמות התסמינים במהלך תקופת משכב הלידה. עם זאת, דליפת שתן בהיריון מהווה גורם סיכון להתפתחות דליפת שתן בשלב מאוחר יותר בחיים. בנוסף, היריון לכשעצמו, ללא קשר לאופן הלידה (לידה נרתיקית או ניתוח קיסרי), נמצא כגורם סיכון להתפתחות דליפת שתן.
• לידה: תהליך הלידה (ובעיקר, לידה נרתיקית) עלול לפגוע ישירות בשרירי רצפת האגן והרקמות התומכות וכן לפגוע בעצבוב אברי האגן ותמיכתם. הפגיעה העיקרית הינה במהלך לידה ראשונה, אם כי קיים נזק מצטבר עם העלייה במספר הלידות. קיים קשר הדוק בין הפגיעה המיילדותית ברצפת האגן ובין התפתחות דליפת שתן (ובעיקר, דליפת שתן במאמץ). אולם - קשר זה הולך ומצטמצם עם העלייה בגיל, עד שנעלם כליל בגילאי 65 ומעלה.
• תורשה וגנטיקה: קיימת נטייה תורשתית ללקות בדליפת שתן לסוגיה. הרכב סוגי הקולגן ברקמות נקבע גנטית ומהווה הסבר חלקי לקשר התורשתי.
• השמנה: השמנה גורמת ללחץ, מתיחה והחלשת רצפת האגן. קיים קשר כמעט ליניארי בין משקל גוף ודליפת שתן לסוגיה.